מי שחצו את הגבול, לפי מחקר בהובלת אוניברסיטת חיפה שפורסם באפריל בכתב העת PLOS ONE, היו הרועים ועדריהם. לפי המחקר, בעלי החיים של חצור רעו גם קרוב לעיר וגם באזורים רחוקים יותר, ובהם רמת הגולן, אזור שהיה במחלוקת בין ממלכת ישראל לממלכת ארם. דפוס הרעייה, לפי החוקרים, לא השתנה מהותית בין תקופת הסכסוך לתקופה הרגועה שאחריה.
עיר על קו התפר
תל חצור, בעמק החולה, היה בתקופת הברזל ב׳ נקודת מפגש ישירה בין שתי הממלכות, בערך מהמאה העשירית עד המאה השמינית לפני הספירה. כותבי המאמר מתארים את העיר גם כביצור גבול מול המדינה הארמית. הפרק הזה הוא שעניין אותם: לא מה עשו המלכים והצבאות, אלא מה קרה בזמן הזה לאנשים שפרנסתם הייתה תלויה במרעה.
את המחקר חתומים פרופ׳ שריל מקרביץ, ד״ר שלומית בכר ופרופ׳ נמרוד מרום מבית הספר לארכיאולוגיה ותרבויות ים באוניברסיטת חיפה, יחד עם הדוקטורנטית שרה מרטיני מאוניברסיטת ייל. השיניים עצמן הגיעו מהחפירות של האוניברסיטה העברית בתל.
מה שהאמייל זוכר
לפי פירוט השיטה במאמר, הצוות בדק 15 טוחנות שלישיות: 8 מהשלב המוקדם יותר, המאות העשירית והתשיעית לפני הספירה, ו־7 מהמאה השמינית לפני הספירה. רובן של כבשים ועיזים, ולצדן שתי שיניים של בקר ושן אחת של צבי.
השן נבנית בהדרגה, ואצל כבשים ועיזים הטוחנת השלישית מתחילה להיווצר בגיל של כ־9 עד 10 חודשים, כך שהאמייל שלה שומר רישום של תקופת חיים. החוקרים מדדו בו שלושה יסודות: סטרונציום, שקשור לסוג הסלע והקרקע באזור המרעה; חמצן, שמשקף את העונות ואת המים; ופחמן, שמשקף את הצומח שהחיה אכלה.
התוצאה הבולטת הגיעה מהסטרונציום. אצל רוב הכבשים והעיזים, בשני השלבים, הערכים התאימו לקרקעות בזלת, כמו אלה שברמת הגולן ומדרום לחצור. המילה "או" חשובה כאן: המאמר עצמו מציין את שתי האפשרויות, והחמצן הוא שעוזר לחוקרים לצמצם אותן. פרט בקר אחד מהמאה השמינית לפני הספירה הראה חתימה אחרת, של אדמת טרה רוסה ממערב לעמק החולה.
המלחמה נעלמה מהשיניים
ההשוואה בין התקופות היא לב העניין. ההיגיון של הבדיקה פשוט: אילו המלחמות היו סוגרות את הדרך למרעה, מפת הרעייה הייתה אמורה להשתנות. לפי המאמר, מקורות הסטרונציום והגיוון במרעה נראים דומים בשני השלבים. מקרביץ אמרה בהודעת האוניברסיטה שתנועת העדרים לא הוגבלה גם בתקופות של מתיחות צבאית גבוהה, ובכר הדגישה את הפער בין המאבקים של האליטות לבין הרועים והחקלאים, שהמשיכו לנדוד עם העדרים.
משהו בכל זאת השתנה בעיר. לפי המאמר, חלקם של הכבשים והעיזים בשרידי החיות ירד מכ־81% לכ־53%, ואילו הבקר והסוסיים עלו מכ־16% לכ־35%. גם עונת ההמלטות זזה בכ־3 חודשים. החוקרים לא רואים בכך ארגון מחדש של הרעייה בידי המדינה.
כמה בטוח זה
כדאי לקרוא את הממצא בזהירות. 15 שיניים הן מדגם קטן, והחוקרים עצמם כותבים שבדיקה של מספר גדול יותר תעזור להבין כמה התופעה הייתה נפוצה. גם התיארוך נשען על שכבות החפירה ועל סוגי החרס, ולא על בדיקות פחמן 14 מחצור של תקופת הברזל. המסקנה על גבול פתוח היא פרשנות של החוקרים, ולא תיעוד של רועה שחצה אותו.
מה זה אומר לתושבי העמק
חצור ומגידו רשומות יחד, ועם תל באר שבע, ברשימת המורשת העולמית של אונסק״ו מאז 2005, כ״תלים מקראיים״. כך שמי שמכיר את התל שליד כביש 66 יכול לקרוא את המחקר גם כתזכורת: הערים הגדולות של אותה תקופה לא חיו רק מהמלכים ומהחומות, אלא גם מהשטח הפתוח שסביבן, ומהאנשים שידעו לעבור בו. התמונה בראש הכתבה מראה שרידים בגן הלאומי תל חצור, ולא את החפירה שממנה נלקחו השיניים.
